יש לנו תמיד כל הזמן שבעולם: שיחה עם אביטל גבע

אביטל גבע, ב י ו – פ י ל ט ר י ם ו ק ה י ל ו ת , מראה הצבה בתערוכ “Here Comes the Sun” , מוזיאון מגזין III , סטוקהולם, 2005 272 בקהילת האמנות הישראלית רואים בך דמות מפתח שפרשה . הפעולה שלך בחממה שהקמת מייצגת, זה שלושה עשורים, אקט של עזיבת עולם האמנות ופרישה מעשיית אמנות . אבל הרי מעולם לא עזבתי ומעולם לא ראיתי את עצמי כמי שהפסיק לעשות אמנות . הרשי לי להבהיר את השתלשלות העניינים : החממה הוקמה ב – ,1977 וזה היה האקט הסופי בתהליך שעברתי, שבעולם האמנות קוראים לו "עזיבת האמנות" . בשנה זו התגבשה התוכנית שלי להתמסר לדבר חדש . באופן נסיבתי הדבר נבע מכך שהייתי זקוק למנוחה, לשינוי דחוף ומיידי . מנוחה ממה ? ממערכת האמנות על המוסכמות שלה, מדפוסי ההתנהלות שלה, ובעיקר מחובת התצוגה שהיא מקדמת - העֲמדת ההשתתפות בתערוכות כתנאי הכרחי . בשנה שבה הקמתי את החממה, השתתפתי עדיין בתערוכה כזו - "אמן – חברה – אמן", שאצרה שרה בריטברג ב – 1977 במוזיאון תל – אביב . אז כבר הרגשתי באופן קריטי שהגיעו מים עד נפש, אבל בכל זאת הצגתי, מתוך תחושה של הכרח חברתי ופוליטי : להודיע ולהתריע על מה שקרה אז בשטחים הפלסטיניים הכבוש...  אל הספר
הוצאת אסיה