הקיבוצים השתלבו בנוף הגיאוגרפי של ישראל, כצללית אופיינית ומוכרת, שהייתה ניתנת לזיהוי גם מרחוק . מגדל המים או הסילוֹ, מגדל התבואות – היוו נקודת-ציון מרכזית, שמסביבה נוצרה צלליתו של יישוב מגובש, על בניניו הצנועים, שמידותיהם ידידותיות ואשר צמחייה משלימה באופן אורגני את דמותו הטיפוסית . כל מבקר היה מהלך במרחב היישוב מבלי להתעכב במיוחד על תכונותיו, מבלי לשים-לב לכך שאין בדרכו גבולות, או גדרות ; מבלי להרהר על התפקוד המוגדר של הבניינים על סוגיהם השונים, או על התארגנותם ההיררכית בשטח ; מבלי לראות משהו יוצא-דופן בגינון הנרחב והזורם, מבלי להעריך את העובדה שהוא נע בחופשיות ללא עימות עם תחבורה ממונעת . אבל מאחורי התמונה ה״פסטורלית״ שהתקבלה במבט ראשון, עמד שילוב מרתק של ניסוי חברתי וחשיבה תכנונית, שהתגבשו במשך השנים כגישה מסודרת וכאדריכלות ייחודית . מגורים מגורי החברים בקיבוץ הלכו והתפתחו עם חיזוק הקהילה, בד-בבד עם הופעת אמצעי תמיכה ומימון רשמיים . סולם העדיפויות בשיפור התנאים האישיים או המשפחתיים נקבע לפי קריטריון של וֶתֶק, והקהילה קיבלה אותו במודע כהפרה זמנית של עקרון השוויון . ההתפתחות באה בתהלי...
אל הספר