פרק ראשון 12 רציתי למות ולהשתרג בשיחי הבטה המתים לכאורה . כיצד אוכל לחיות כאן ? ואיך אבחר את מקום הבית כשכל האפשרויות מדכדכות במידה שווה ? המחשבה כאבה כמו הסלע המשונן שישבתי עליו . הכאב החד הכה בי . קמתי וישבתי שוב . הייאוש הכביד עליי והקפיד לשבת לצידי, אף שניסיתי להרחיקו . היום הלך ודעך . אכלתי כריך ושתיתי מים . כעבור זמן מה קמתי בנוקשות ודשדשתי חזרה אל הצריף . בדרך זכיתי בכמה שריטות נוספות . קולות נשק אוטומטי נשמעו מן הגבעה הסמוכה . הדרוזים הארורים האלה שוב יורים בשביל הכיף . אין טעם לקרוא למשטרה . הם המשטרה . הגעתי לצריף העקום העשוי מקורות עץ משומשות, ששכרנו כבית זמני . הקירות החיצוניים כוסו ברשלנות בקרשים ששימשו בעבר כארגזי תובלה לעולים מרוסיה . על הלוחות ספוני השמן שבתקרה מעל ראשנו התנוססו עדיין אי אלו מספרים שחורים, ASHDOD BTY V3290 , עדים לעגינה בטוחה . הם היו מיועדים למישהו אחר . זו הייתה עדיין ארץ של פליטים . גם אני רציתי להפוך לפליט — אבל בכיוון נגדי . מה לי ולכל זה ? רציתי לברוח . הגעתי למדרגות המרפסת של הצריף . מירה אשתי קיבלה את פניי, כשהיא נשענת על אחת מקורות התמיכה האפור...
אל הספר