הוא יהיה בארץ ואוכל לפגוש אותו בבית הנשיא בירושלים, שם מתוכננת לו פגישה . שמחתי . הגעתי לבית הנשיא, פגשתי את מר בוקשטיין, התרשמתי שמדובר באיש מקסים . הוא דיבר עברית, שמח לפגוש אותי, הסביר שלפני שנים תרם סכום כסף קטן למדינה הצעירה . באותם ימים נהגו לרשום על שם התורם נכס סמלי, חסר משמעות אמיתית . הכוונה היתה טובה, כדי שגם התורמים ירגישו בנוח, למרות שידעו כי למחווה אין משמעות כספית . מר בוקשטיין אמר לי, "לא ידעתי כלל שיש לי מגרש עד שעורך הדין סיפר לי . אינני צריך אותו ואשמח למכור לך" . עורך הדין שלו חשב שאולי אפשר לעשות עסקה טובה יותר ואמר לו, "חכה, אולי נוכל לקבל מחיר טוב יותר" . בוקשטיין לא אהב את ההערה הזאת . "למי אמכור אם לא לבחור הזה, שמשרת את המדינה בצה"ל ? ״ בו במקום רשמנו זיכרון דברים . עורך הדין דרש 2,000 לירות על חשבון . היו לי 350 לירות והצעתי לתת להם . מסרתי את הכסף לעורך הדין . בוקשטיין שאל, "מה ? זה כל מה שיש לך כאן ? " עניתי בחיוב וחששתי שהעסקה תתפוצץ כי זה באמת היה מעט כסף בתור מקדמה . בוקשטיין שאל, "אז מה, תחזור הביתה בלי פרוטה ? " אמרתי לו, "כן, אבל יהיה לי מגרש, ועליו א...
אל הספר