לרקוד מחאה - מבוא לשער שני

138 הניה רוטנברג מאז היווצרותו של המחול התיאטרלי המערבי הוא מקיים דיאלוג עם הפוליטי ומשמש מרחב לעיצוב ולהקרנת דימויים פוליטיים של שליטה ושל זהות ( לאומית, אתנית, דתית, מגדרית וגזעית ) . ברוב התחומים הללו, לטענת התאורטיקן מרק פרנקו ( 2006 , Franko ) , המחול הוכיח את יכולתו לבקר את החברה . לצד זאת, יש המפקפקים ביכולת ובאפקטיביות של המחול התיאטרלי לשמש כלי לביקורת החברה בכלל ואופייה הפוליטי בפרט . אלה טוענים שהמחול, כשאר האמנויות, אינו פועל ישירות בספרה הפוליטית, ולכן יכולתו להשפיע מוגבלת . על ביקורת זו משיב פרנקו ( 2006 , Franko ) שאם ריקוד נוצר בתוך הקשר אידיאולוגי או אנטי – אידיאולוגי ברור, הרי באופן בלתי נמנע הוא נושא בחובו מסרים פוליטיים . סיבה אחרת למורכבות היחסים בין הריקוד לפוליטי היא אופיו הבלתי דיסקורסיבי של הריקוד . האמצעים האמנותיים שלו המחליפים את המלל — תנועה, דימוי חזותי, צליל — וקיומו המתכלה ( המחול החי קיים רק בתוך כדי הופעתו ) , מקטינים את יכולתו להביע רעיונות מורכבים אם בצורה נרטיבית אם בצורה מופשטת . חוקרת המחול שרה רוביג' ( Rubidge, 1989 ) סבורה שדווקא דימויים אלו יכו...  אל הספר