198 יהודה ישראלי, אסתר פלד העבודה המדעית בהקשר הזה בהחלט מרשימה ; אין ספק באשר לאפקטיביות של תרופות נוגדות דיכאון . ואז, בהשפעת התרופות, אנשים מתארים שיפור משמעותי . רבים אומרים, "אני חושב אותן מחשבות, אבל הן לא מדכאות אותי" . העניין הוא בזה שכאשר מחשבות שקודם דיכאו אינן מדכאות עוד, יש סיכוי טוב שהנפש תפטור את עצמה מן המחשבות הללו ומן השינוי שהן בעצם תובעות מן החושב . במילים אחרות, הטיפול התרופתי מונע את הדיכאון ויחד איתו עלול למנוע גם את העבודה הנפשית שהדיכאון מצביע אליה . האם זה לא הופך להרגל שבו הנפש לא משתמשת ב"שרירים" שלה כדי למגר את הדיכאון, או, חמור אף יותר, כדי להבין אותו ? אתה לא חושב שזה מנוגד לאפשרות של הנפש, באשר היא נפש, לעשות את העבודה בכוחות עצמה ? יהודה : אני חושב שזה משהו שצריך לעלות בטיפול, ולחלופין, אדם יכול לדבר עם עצמו גם כשהוא לא בטיפול, ולשאול את השאלה הזאת . האם אני באמת מקשיב לדיכאון ? למשל, אם הדיכאון מורה לי להתנהג אחרת, לעשות בחירות אחרות, האם כדאי להימנע מן ההקשבה אליו ? ואולי כדאי שאשנה את הרגלי החשיבה שלי שמובילים לדיכאון ? אולי יש לוותר על הציפיות הנרקיס...
אל הספר