לְאֻמִּים" ( בראשית כז, 29 ) . הכוונה היא לא רק לתאר את העתיד, אלא גם לגרום, באמצעות הברכה, שכך יקרה . אלא שבעניין זה קשה לומר שהעתיד תאם את הציפיות, שהרי עם ישראל מעולם לא הפך שליט אימפריאלי, דוגמת רומא . הוא זכה אמנם לכך שהנוצרים והמוסלמים אימצו לעצמם את אלוהי היהודים, אולם לא נראה כי הם מכירים תודה לעמו . הקו המבחין בין הברכה והקללה מצד אחד לבין הנבואה גרידא הוא לעתים דק . הדבר ניכר בברכה של יעקב לנכדיו, אפרים ומנשה, בניו של יוסף . יעקב מתעקש להעניק את הברכה בעלת העוצמה הגדולה יותר לבן הצעיר, אפרים . הוא עושה זאת למורת רוחו של בנו יוסף, המבקש להעדיף את הבן הבכור, מנשה . יעקב מסביר זאת ליוסף באומרו, "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם" ( בראשית מח, 19 ) . במילים אחרות, יעקב אומר שהעתיד, שלפיו שבט אפרים יהיה גדול וחזק משבט מנשה, כבר נקבע, וכי הוא אינו יכול, באמצעות ברכה, לשנות זאת . מכאן, שמה שמתואר כברכה מהווה נבואה יותר מברכה . ברכה המתארת את העתיד ובמקביל גורמת לו גם ...
אל הספר