לה שיתמוך בה . היא היתה מוערכת ומקובלת על השופטים, ובתמיכת שמגר היתה בחירתה צפויה בבירור . אף פעם לא נאמר לה בפירוש איך נהפכה הקערה על פיה . מינויהּ עלה על סדר היום של אחת מישיבות ועדת המינויים ב ‑ ,1993 ומיד אחרי הישיבה נודע, שהוועדה החליטה שלא למנות אותה, ולמנות את יצחק זמיר, שהיה שייך אז לסגל האקדמי של אוניברסיטת חיפה . המשפטנים בוועדה, השופטים ונציגי הלשכה, הם שהתנגדו למינויהּ . עוד נודע לה, וזאת היתה המכה הקשה ביותר, שבישיבת שופטי העליון שהתכנסו כמקובל לפני ישיבת ועדת המינויים כדי לקבוע מי יהיה המועמד מטעמם, הודיע שמגר לשופטים שהוא מתנגד למינויהּ, בלי להודיע לה שחזר בו מהתמיכה בה, בלי לומר לה ‑ אז או אחר כך ‑ מדוע חזר בו, וממילא בלי לאפשר לה להגיב . מובן שסיכול הציפייה להתמנות פגע בה, אבל, היא אומרת, לא זה היה העיקר . עיכוב של מינוי ושיקול מחדש הם דברים שקורים בתהליך המסורבל של מינוי שופטים . אילו היתה מתבקשת להסיר את מועמדותה היתה עושה זאת ברצון, במיוחד כדי שיתמנה זמיר לפניה . לא היה לה ספק שזמיר ראוי להיות שופט בעליון . הוא היה מבוגר ממנה ; היה היועץ המשפטי לממשלה ; היה מורה שלה...
אל הספר