אלוהי העברית

336 | ש י ח ה דמותו של האל היא סינתזה של תמונת המחשבה הזאת : יהוה הוא אלוהי הרוח, וכמו הרוח אין מקום פנוי ממנו ואינו נראה לעין . יהוה הוא נשימת היקום, האל 'הנושב', שרוחו בכול ורוח-כול בו . אף ללא פירושי השם הללו, 'השם' הוא למעשה שֵמות, ויהוה הוא אל רב פנים וכינויים : אל עליון ואל שדי, אלוהי צבאות וצור ישראל, אדוני, הקב"ה, השם הגדול, כתר אינסוף — וזה עדיין לא הסוף ; האל האחד הוא פנתיאון שלם . במקרא, הוא מכונה תחילה 'אלהים', ובהמשך — 'יהוה אלהים', אבל מיהו, או נכון יותר מי הם האלוהים האלה ? לא כל ריבוי הוא מספרי, יסבירו לך הפרשנים : צורת רבים המציינת יחיד — אדונים, אלוהים, בעלים — היא ריבוי של ריבונות . אחד אלוהינו, ורק שמו ברבים . אבל האמנם ? המצרים ציינו במילה נֶצֶ'ר כוח אלוהי בעולם, עקרון טבע . את הכוחות האלה, הנֶצֶ'רוּ, עבדו המצרים כאלים . רחוק יותר, אמרו, מעבר לאלים, מעבר לעולם, היה ה'נֶצֶ'ר נֶצֶ'רוּ' — כוח כל הכוחות, עקרון כל העקרונות . אלא שאיש לא עבד את נֶצֶ'ר נֶצֶ'רוּ— כי איש לא ידע איך . נֶצֶ'ר נֶצֶ'רוּהיה רחוק מדי, בלתי נגיש . הוא היה עקרון-על ולא אלוה שבעולם . נֶצֶ'ר נֶצֶ'רוּ...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד