300 | ש י ח ה אֲנִי הִיא הַמַּלְכָּה, הַזֶּרֶם הָאֶחָד לְכָל שֶׁפַע [ . . . ] ; הָאַלִּים הִפְרִידוּנִי לִשְׁלַל חֲלָקִים ; 1 עַל כֵּן בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים אֶשְׁכֹּן, וְאֶלְבַּשׁאֶת אֵינְסְפוֹר הַצּוּרוֹת . 2 הוא הדוגמה המתועדת הראשונה של התייחסותההימנון על ראשיתה של השפה השירה אל עצמה, הנתפסת בו כדיבור שמטרתו לחשוף את השפה הטהורה, כלומר, את מקורו הפנימי של העולם . הדיבור שנופה וסונן בכברת המחשבה, הופך להיות הלשון המושגית שבה אנחנו מדברים, אך גם מתוך לשון זו ניתן להתחקות על עקבות הדיבור עד לשורש הקיום, שכן בתפיסה הוֶדית כל ישות היא מטונימיה של המכלול האחד . התחקות זו אחר המקור נעשית דרך השפה : "הדיבור הטהור" הוא שירת ההימנונות עצמה, הנולדת מתוך הקשב הטהור ; ואילו אלה המחפשים ומוצאים את שביל הדיבר בחכמים, אינם אלא החכמים עצמם . על פי המסורת, את ההימנונות חיברו הרִישים, משוררי החוכמה הקדמונים, תחת השפעתו של סם הסוֹמה הקדוש . הרישים שמעו את הדיבור האלוהי והשמיעוהו בתחרויות שירה פולחניות שנערכו בשעת הקורבן . בפניית הפתיחה אל בְּריהַאסְפָּטי, אדון הדיבור הטהור, קורא המשורר לדיבור לשרות בו ב...
אל הספר