ש י ח ה | 279 חֲנִית מְשֻׁנָּנָה נִזְקֶפֶת, אֶל הַלֹּא-" . דומה שהנה בוקעת סוף-סוף מתוך הדשדוש הרוחני הזה פעולה : כל הנפש כולה שלוחה כחנית לשלילתו של הניהיליזם, כל כולה אומרת לא ל"לא" ; סוף-סוף עולה מענֶה חד, פאלוס של ברזל, זקוף ובלתי נכנע . אבל כל הגאות הזו עולה רק על מנת ליפול שוב אל קלון הלא-כלום . חנית הנפש מתקוממת ונזקפת, מוטלת בקטרקט הרוחני האוטם אותה, מוטחת בו, ונופלת כמכיתת ברזל עקומה וקהה אל שלולית של עלבון . כל זקפת הנפש מתמוטטת מול הקיר הבלתי עביר של השלילה ; הלא-כלום, מסתבר, קורץ מאל-חומר קשה ביותר . אבל "אַחַר-כָּךְ, מִשֶּׁנִּרְגְּעָה", כשוך כל פתוס המרד וההבקעה, קמה הנפש ממפלתה ועוטפת, כמו אוצר, את תבוסתה ועלבונה, "בִּסְמַרְטוּטִים רַכִּים" . העלבון הפגוע הזה, השביר "כְּמוֹזְכוּכִית דַּקָּה", נעטף כמו כלי עדין ויקר ; ושיאו של עלבונה הוא בדיוק בכך שהוא לא רק שביר כל כך, אלא גם באמת יקר כל כך : שהרי דווקא עלבונה לפחות יוצק משמעות כלשהי בקיומה האפרורי . עלבון הנפש נעטף פנימה באריג "סְמַרְטוּטִים" מהוּה, רך מרוב שימוש, ישן ומוכּר ; נכרך במעטפת של אינטימיות ביתית, שמופנמת-מוגנ...
אל הספר