ש י ח ה | 207 שהיא מקיימת עם קהלים, אלא בגלל סוג של דיכוי שבעלי סמכות בתחום האמנות מפעילים על שוחריה : הקהל לומד מהם שאמנות היא עניין מסובך שאינך יכול להבין בכוחות עצמך, אלא רק בהסתמך על קביעותיו של בר-סמכא זה או אחר . במצב כזה, ככל שקביעותיהם של "בני-סמכא" כאלה מובנות פחות לשוחרי האמנות, ככל שהן שרירותיות או מבוססות על תיאוריות אזוטריות יותר, מתחזק מעמדם של אלה כקובעי טעם, אך לא מכוחה של הסכמה מושכלת . משום כך, ביטוי אמנותי בלתי מובן, הנמסר בשפה פרטית לגמרי, משרת היטב את האינטרס של אותם "בני-סמכא" : זוהי בלשונם "אמנות לשם אמנות" ; כלומר, משהו שאינו נבחן על פי אמות מידה מוצהרות, ותלוי אפוא לחלוטין בפרשנותם שלהם . בתרבות שבה "מומחים" קובעים טעם בלי שייתנו בידי הקהל אמות מידה נגישות להערכת אמנות, אין דיאלוג עם האמנות, אין הבנה, ואין חוויה של יופי — אלא ציות חברתי לטעם מוכתב מטעם . אשר לאמנים עצמם, הם במידה רבה הקורבנות הראשונים של אותה מערכת מבקרת- משווקת שמדכאת, מנצלת ומבלבלת קודם-כול אותם . לא קשה לראות איך "אמנות לשם אמנות" היא עלה התאנה של קשֵׁי התקשורת והבלתי מוכשרים ; אולם גם רבים ...
אל הספר