104 | ש י ח ה ממכּרים . מצד זה לא קשה לראות שעמדה זו מערערת את טובת הכלל ומאיימת על מכלול היחסים בתוך החברה : מה שמותר לאחד מותר למעשה לכול, ועל כן כל סוג של הֶתר למעשים כאלה מבטל את יכולת החברה לדאוג לעצמה, ופוגע בסופו של דבר בכל החברים בה . מצד שני, בתרבות בת זמננו, המקדשת את זכותו של היחיד לחשוב, להתנסות ולפעול, יש מקום רחב יותר גם לצד המשחקי של הפיתוי . כל עוד ה'משחק' כרוך בנזקים קלים, וכל עוד המשתתפים מודעים לסיכוניו ולחוקיו, הפיתוי מתנהל כמשחק חברתי שאפשר להפסיד בו, אבל גם לזכות . כך, לדוגמה, הפרסומות מפתות את הצרכן כמו הפיתיון את הדג — אבל הצרכן השקול, שאינו ממהר לבלוע את המוצר שעל הקרס, לא יקנה "חתול בשק" וגם יחדד את הבנתו . הוא הדין בפיתוי הרומנטי — אנחנו לוקחים על עצמנו סיכונים, ובדיוק כך יוצרים לעצמנו חוויה מסעירה : אנחנו מפתים או גם מתפתים, צדים או גם ניצודים — לטוב או גם לרע . בסופו של דבר, כל מטרה וכל הישג מקורם בפיתוי כלשהו, בהבטחה פוטנציאלית ל'טוב' כזה או אחר . לא ההֶתר וגם לא האיסור הם שקובעים את מעמדם הערכי של פיתויים הרובצים לפתחנו, אלא שיקול הדעת ביחס לטיבם ולמחיר ה...
אל הספר