קברה של הנפש

ש י ח ה | 25 כפרו מכול וכול בקיומו של הגוף ככלי הכרחי לנפש ; אדרבא, לא פעם הן ראו בו כלא לנפש . הפּיתגוֹריים סיכמו תפיסה זאת במימרה ממצה ורדיקלית ביחס לגוף ולחיים : "סוֹמָה — סֵימָה ! " כלומר, הגוף הוא הקבר . שניוּת מסוג זה מציגה שוני ואף ניגוד בין המציאות הגשמית לבין עקרון החיים הבלתי גשמי, ואבחנה זו הולידה בתולדות הרוח האנושית מגוון תפיסות עולם דואליסטיות של גוף ונפש . בדתות העולם הקדום נתפסו פעולות פיזיות מסוימות, ובעיקר אלה הקשורות להפרשות הגוף השונות, כפעולות מטמאות, הדורשות פולחני טוהרה ; על בסיס זה, המעבר מפסילתו המטפיזית של הגוף לפסילתו המוסרית דרש רק מיתוס ותיאולוגיה מתאימים, שיצביעו על יחס הנשמה לגוף כיחס קוטבי מוחלט שבין קדוש לטמא . באופן זה אכן התפתחה ההבחנה בין גוף ונפש לקיטוב מוסרי, ולאחר כאלף שנה של התפתחות אותה תובנה פיתגורית במסורות הגות שונות, היא הגיעה לשיא הקצנתה בתורות הגנוסטיות . לפיהן ממלכת האור נבדלת מממלכת החושך כשם שהטוב נבדל מן הרע והאל מן החומר : הגשמי הוא הרע . הבחנה חותכת כזו מעלה בהכרח רשימה שלמה של שאלות תיאולוגיות, ובראש וראשונה תובעת הסבר וסיבה לכך שהי...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד