פרק ג : סיביר ואוזבקיסטן 33 נוכל לחיות, ואף שהחיזיון האפוקליפטי הציף את כולנו, בדיעבד מתברר שדווקא היציאה אל ארצות הקור היא שהעניקו לנו את קרש ההצלה המצופה . לעולם לא אשכח את יום הולדתי האחד-עשר, שחל ב- 29 ביוני 1940 . אימא הכינה את התקרובת, עוגיות ושתייה, למסיבת יום הולדתי עם הכיתה, והזמנו את הילדים, אבל רגעי קורת הרוח נקפדו באחת . בחצות ליל שישי נשמעו דפיקות והלמות אגרופים בדלת הכניסה של הדירה . מפוחדים ורוטטים פתחנו את הדלת, ובפתח עמדו ארבעה חיילי N . K . W . D ובפיהם פקודה חד-משמעית : "אתם אורזים עכשיו מזוודה של עשרים קילוגרם כי אתם עומדים להישלח למקום אחר" . "לאן ? " אנחנו שואלים ברעד . "לארוז ולבוא" . ארבע הגורילות הגדולות הביטו בדוקומנטים שבידיהן, לקחו אותנו למשאית שחנתה בחוץ והעמיסו אותנו עם עוד פליטים אל הלא-נודע, אל הנעלם הגדול והחשוך . ישבנו שם במשאית, תלושים וחסרי אחיזה, אימא, אבא, שתי אחיותיי ודודי שמואל, אחיו הצעיר של אבי שבמקרה בא לבקר אותנו כדי להשתתף ביום הולדתי ומצא את עצמו משולח אף הוא . המשאית הביאה אותנו לתחנת הרכבת של העיר, ואנו נדחפנו אל קרונות משא שבימים כתיקונם...
אל הספר