העובדים הנחשפים למעשי רמייה ושחיתות, שותקים ואינם מתלוננים . הם מודעים לנחיתות מעמדם ומעריכים ‑ בצדק ‑ שעימות פומבי עם הבכיר יביא איתו צרות צרורות . העובדות והעובדים הנבחרים שהחליטו שאינם מסוגלים לשתוק ופתחו את הפה, אלה שפעלו בשם כבודם העצמי וטובת הציבור, מוקעים לרוב באופן דומה : המערכת מפעילה נגדם מכבש לחצים אדיר ויורה לכל הכיוונים . סביבת העבודה הופכת עבורם עוינת ובלתי ‑ אפשרית, הקולגות הקרובים ביותר נעלמים בערפל, והדלת החוצה מוארת בנורות ניאון . נקודת דמיון חשובה נוספת בין הקבוצות היא הבדידות המזהרת הצפויה לחושף שחיתות ולמוטרדת מינית, בעצם התייצבות הפרקליטות לימינם של הגורם המושחת או הפוגע . כאשר מדובר בגופים ציבוריים, אף על פי שהמדינה חוקקה את החוק למניעת הטרדה מינית ותפקידה לאכוף אותו, היא מתייצבת בצד השני של המתרס ומפנה עורף למתלוננות . היא גם חוקקה את החוק להגנה על חושפי שחיתויות, אך מתנגחת בהם בבתי המשפט באמצעות פרקליטיה . מנגד, החושפים והמוטרדות, שנפגעו ונרמסו, פוטרו והוכפשו, מכתתים רגליהם בין משרדים של עורכי דין ומכלים עשרות אלפי שקלים על מאבקים משפטיים ארוכים ומתישים . חמור ...
אל הספר