חוצן | 128 במהלך חופשה משפחתית בהר קריידל במרכז טסמניה, עשר שנים לפני גילויו של אומואמואה, יצאתי החוצה אחרי ארוחת ערב ונשאתי את עיני . מכיוון שהיינו רחוקים מאוד מכל מרכזי הציביליזציה, לא היה במקום זיהום האור הרגיל שמקלקל את המראה כשמסתכלים מחצרות רבות בעולם . התבוננתי אפוא בשמי לילה צלולים . המראה היה מהמם . הרחק מעלי היו אינספור כוכבי שביל החלב, הגלקסיה שלנו, זרויים על פני השמים . בצד ראיתי את ענני מגלן הגדולים ואת שכנתנו הגלקטית הקרובה ביותר, אנדרומדה, כתם מבליח ומרצד שנראה בערך בגודלו של הירח . שמחתי מהמראה נבעה בחלקה מהעובדה שהוא לא נצחי . אמנם אין לדעת אם האנושות עדיין תתקיים ותהיה עדה לכך, אבל ידוע בוודאות שהמראה שמתגלה לנו כשאנחנו מרימים את המבט בלילה אינו נצחי יותר מאיתנו . באותה תקופה הייתי רגיש מאוד לארעיותו של היקום . רק כמה שנים לפני כן צץ במוחי הרעיון המקורי לערוך הדמיה של התנגשות עתידית בין שביל החלב לאנדרומדה . בעקבות מאמרים קודמים, שבהם הראיתי שההתפשטות המואצת של היקום תשאיר את גלקסיית הבית שלנו בחלל ריק, ריתק אותי במיוחד העתיד הקוסמי הרחוק שלנו : כשהיקום יזקין פי עשרה,...
אל הספר