פציפיזם והתנגדות 135 199 התקווה שאותה מתאר קינג, תקוותם של תומכי ואמונה״ . התנועה, היא תקווה בעלת דריסת רגל במציאות . זו תקווה אשר זכתה לתיקוף לנוכח ההסכם שהושג . בהתאמה, האכזבה אינה עוצמתית כשהייתה במקרים קודמים . לא עוד רגע של שבירה לנוכח אלימות מצד כוחות האי‑‑צדק, כפי שהיה במונטגומרי . וחשוב מכך : קינג עצמו אינו נושא התקווה, כי אם הקהילה . חבריה הם שהפליגו לראות מבעד למאורע ותגובתם זו היא אשר עודדה את קינג . מדובר בביטוי נוסף לממד האובייקטיבי ההולך וגדל של תקוותו של קינג . קינג מחזק נקודה זו כאשר הוא מספר בפסקה הבאה שהנשיא באותה העת, ג'ון קנדי, הגיב לאלימות בכך ששלח שלושת אלפים חיילים פדרליים לפאתי העיר והחל בהכנות להלאים את המשמר הלאומי של אלבמה - פעולות אשר הרתיעו את מרבית המתנגדים . שימוש נוסף במילה ״תקווה״ בספרו השני של קינג אינו עוסק עוד בהתמודדות עם אכזבה, כי אם בציפייה לעתיד חדש וטוב : ״אני רוצה להאמין שמתוך הקיצוניות השלילית שבירמינגהם ידעה בעבר תצמח הקיצוניות החיובית והאוטופית שמחכה לה בעתיד ; שעל חטאי החשכה של אתמול יכפרו הישגיו של מחר מזהיר . ואני נאחז בתקווה הזאת כי יום ...
אל הספר