עוד יש מפרש לבן באופק, מול ענן שחור כבד - כל שנבקש לו יהי . ואם בחלונות הערב אור נרות החג רועד כל שנבקש לו יהי . לו יהי, לו יהי, אנא לו יהי, כל שנבקש לו יהי . אמי עוצרת באחת את עיסוקיה, מקשיבה בריכוז לשיר המרטיט, מעיניה זולגות דמעות של דאגה, עצב וכאב . כך, בהביטי בה קשובה לשירה המפעים של נעמי שמר, מתלכדים בעיניי באותם רגעים : עבר, הווה ועתיד אישי שהוא גם לאומי . עברה של אמי ששרדה את השואה וזכתה לעלות לארץ, נישאה והקימה משפחה עם אבי ז"ל, גם הוא ניצול שואה, שבעת הזו השתתף בקרבות הקשים שהתנהלו בדרום הארץ, אל מול הצבא המצרי . אני רואה בעיניה את אתגר ההווה - הטיפול בנו - חמש בנותיה, במסירות, תוך חשש עמוק, ש'אם המבשר עומד בדלת', וימים אלה של 'סוף הקיץ' יהפכו חלילה ל'סוף הדרך', כשלא תינתן 'בשורה טובה בפיו' ( בית בשיר שהשתנה בעטיה של האווירה הקשה בארץ ) . כל זאת מתרחש בעיר אשדוד המופגזת, שאליה עברו הוריי לאחר חתונתם "כדי לתרום את חלקנו להפרחת השממה", כלשונם . ככל שנוקפות הדקות והשיר ממשיך להתנגן, בנוסף לדמעות הזולגות, מסתמן על שפתיה של אמא גם חיוך קטן, המרמז על תקווה לעתיד טוב יותר ! הרי 'עוד ...
אל הספר