שטח ההפקר הלימינלי של העדות

קולו האילם של המוזלמן 79 בתהליך האיתור, הפענוח והכחשת הזיכרון, הניצול אינו-פה-ואינו-שם : "ואילו עכשיו אני גם פה גם שם . " הניצול נע בין שתי נקודות מבט, זו של ההווה וזו של העבר, וכדי להתוודע למה שהיה שם-ואז, על הניצול לפנות לשלדו, אל הלא-אדם שהוא נושא עמו : "גופי עכשיו נושא בתוכו את שלד העצמות שלי מאז . " אותו שלד הוא-הוא "הניצוץ האחרון, הוא המאיר בי את אז ואת עכשיו . " השלד שבתוכו הוא מה שמאפשר לק . צטניק להעיד על אושוויץ . אם העֵד מצליח, אזי את סיפורם של הקורבנות כותב הלא-אדם שבתוכו . מתוך פרספקטיבה זו אנו מבינים את תהייתו של ק . צטניק בנוגע ל ס ל מ נ ד ר ה : "האומנם אני הוא שכתבתי את הדברים הללו [ ? ] " ( ק . צטניק, ,1987 עמ׳ 26 - 28 ) . ראינו שלפי אגמבן ( 2007 ) הקרע בין האדם ללא אדם, בין הניצול לנרצח, הכרחי להפצעת העדות . על הרקע הזה אפשר לנסות להשיב על שאלתו של ק . צטניק : האמנם אני הוא שכתבתי את הדברים הללו ? ככל שמעמיקים בדמותו של ק . צטניק מגלים שאת הספר כתב לא האדם וגם לא הלא-אדם, כתבה אותו ישות שלישית שאינה-כאן-ואינה-שם . את הישות הזו אפשר למקם בטווח הלימינלי שבין האדם ללא-אד...  אל הספר