71 שירת העצבים בלחיה הכחושה . אגל – דמעה נופל מעיניה על קצה שפתי ומתגלגל 91 הילד פאיירמן טועם את צערה של אמו, וכמו ניזון ויורד . . . " . ממנו . המטפוריקה נוצרת ממטונימיות שבין טקסט לריאליה . הטקסט, המעשה הסיפורי, הדיבורי, הופך לפרקטיקה המופיעה בגוף, נכתב בו, כותב אותו ומעניק לו את שמו . הנה, בטרם טעם את דמעותיה שומע פאיירמן הילד מפי אמו על "המעשה באותה האם של התנא הקדוש, זכותו יגן עלינו, שרצתה לרחוץ את רגלי 92 וכך, "בין מים למים", מגשמי בנה התנא ולשתות את המים . . . " . החורף לדמעות האם, למי המעשייה התנאית, זולגים גם חייו של פאיירמן הילד לסיפור מעשה מאת אמו הביולוגית על אודות אמו הספרותית . ודוק, אתר אינטימי זה, שבו נקשרים השניים, הילד והאם, הוא אתר צללים, המטשטש אף את האבחנות בין המינים . ההערה שמעיר לו אביו, לפאיירמן, "מה זה, ירמיה, רציתי לשאלך . . . מה זה מנהג 93 משונה אצלך להוציא בדברך לרגעים קול גניחה משונה ? . . . ", מלמדת על תכונת לשונו ותהודתו של המספר ו"כותב" הרומן . לשונו המלנכולית, הנקטעת בגניחות ובאנחות, המקוננת כמאליה, מתבטאת במישורו הגרפי, הנראה בעין של הטקסט, בפרגמנטריות...
אל הספר