סוף דבר הגוף שנולד מהשפה והערה על ה'בדיעבד'

368 אמיר קלוגמן שהאיר אותה היה בעיקר ההנחה שייתכן שתוצרי פעולת המחקר יחרגו מהכוונות ומהתוכניות המקוריות, אך הם יופיעו כך או אחרת . יותר מכול זו ע מ ד ה שאימצתי, ואני שוקד על גיבושה יום – יום במסגרת עבודתי בקליניקה המוכוונת על ידי האוריינטציה הפסיכואנליטית – לאקאניאנית . "לא לדעת", לרוקן את עצמי מהנחות מוקדמות, מיֶּדע מוכן מראש, ולהקשיב ל"דיבור – כתיבה" עם "האיווי של האנליטיקאי" ( שמהותו התשוקה ללא – מודע ) , למה שצץ ומופיע תוך כדי תנועה - ההכוונה הכללית ביותר ואף המהותית ביותר לאנליטיקאי . זו עמדה שכלל אינה חוסכת מועקה לאנליטיקאים, לקוראים, לחוקרים . בסיומה של הדרך הנוכחית, אני יכול לומר שעמדה זו אִפשרה גילויים מעניינים ומפתיעים, ושכל דרך מוכתבת מראש לא הייתה מאפשרת לגילויים כאלו להיחשף . המסלול שצעדתי בו המחיש לי את רעיון ה״בדיעבד״ ( בגרמנית : nachtr ä glich ) , עיקרון פרוידיאני מרכזי שלפיו המשמעויות של דברינו, של זכרונותינו או של מעשינו נקבעות בדיעבד, בהבניה 653 ולפי הפיתוח הלאקאניאני, רק כשהן חוזרות אלינו לאחור, 654 כך, למשל, כותב מרקו מאואס : ״בל נשכח כתגובה מהאחר . שהלא – מודע הוא...  אל הספר