עת לחיות׀ 147 בסך הכול בדקתי מספר מטופלים עם דמנציה ושוחחתי עם מספר משפחות . . . התשובה טמונה בקושי הכרוך בהתמודדות עם הצגת המציאות הקשה והכואבת למשפחות, מציאות שאין לה פתרון מעבר להכוונה ולאמפתיה . מעבר לקושי זה, גם ההשקעה בעזרה למשפחות לשנות את הדימוי של המחלה ואת העמדה של הסביבה כלפי דמנציה דורשת ממני כוחות ואנרגיה . עלי להיות מודל לחיקוי, ללמד את בני המשפחה איך להיות רגועים בזמן מאוד מלחיץ, איך להתייחס אחרת לבעיית ההתנהגות ולדמנציה בכלל, איך להתייחס באמפתיה ובהבנה ואפילו לראות את הדברים החיוביים שבדמנציה . באחד מביקורי ביקשתי מאֵם שתספר על לידתה של הבת שעמדה לידי . הסיפור היה מדהים ומפליא . זו היתה הפעם הראשונה שנודע לבת סיפור לידתה-הצלתה המופלא בצורה מדויקת ואמיתית . האם ממש חוותה את עברה הודות לדמנציה, והבת התרגשה מאוד . בן אחר סיפר לי שאמו "נמצאת בעולם שכולו טוב . " הסתכלתי עליו בחוסר הבנה . "תראה," אמר לי, "מה חסר לה ? מאכילים, רוחצים ומלבישים אותה . אפילו מתקינים לה תסרוקת ושמים לה שפתון אדום ולק על ציפורניה, והיא ממש יפה . " האם חייכה לעברי כאילו הבינה את דבריו . חייכתי בהבנה...
אל הספר