נשר, מלך פצוע

263 של משורר . אִם פְּייֶטָה, אולי זו היא : הבמאי נושא על כפיו את המודל שלו באחריות ובאהבה ובכבוד לאדם על כל מה שבו, כאֵם הרחמים . הרבה תצלומי תקריב יש אפוא בסרט : פניו של זך נחושים, פגיעים, זקנים, ילדותיים, תמימים, ממזריים, נבונים, נוגים . וכמובן, רק פרלוב יכול לצלם משורר עומד על המזח ומשקיף אל הים, ולחלץ את התמונה הזאת מכל קלישאה, מכל סנטימנטליוּת . ומה מלמד הסרט על זך ? דברים רבים כבר ידועים, פרלוב אינו פוסח על הביוגרפיה, אבל בקולו של זך עצמו ובפניו רבי ההבעה היא לובשת מבע טראגי-קומי כובש : האב, איש ההון שירד מנכסיו בגרמניה והיה לפועֵל בחיפה ; האם האיטלקיה ( "צירוף שאינו מומלץ לאף אחד", מצהיר זך ) , ששמחת החיים שלה, אהבת המוסיקה והתרבות והרכילות שלה דוכאו מדי ערב כשבעלה חזר מושפל ותשוש מיום עבודתו ; הלילות גזורי השתיקה והילד הבורח אל הספרות, אל השירה, אל ההתבוננות בים ( על החלום להיות יורד-ים ויתר, משום שלא היה בו די אומץ, הוא מודה ) . ואחר כך, תל אביב, הכתיבה, הבוהמה, רָטוֹשׁ, פֶּן, השתייה, אנגליה, החזרה לחיפה, מות האם . אם כן, מי שמעוניין בפסיכולוגיה, על קלישאותיה הדוברות אמת, ימצ...  אל הספר