246 האומנם ? לאו דווקא . כוחה של הקלאסיקה אינו רק באסתטיקה שלה, אלא גם באחיזתה בתבניות עומק של ההתנהגות האנושית, הפרטית והחברתית . השירה הטמילית, כפי שמפרט שולמן בהקדמתו מאירת העיניים, נחלקת לשתי קטגוריות-על, הפנימי והחיצוני ( אַחַם ופּוּרַם ) , שירת האהבה ושירת המלחמה, ולכל אחת מהן חלוקה פנימית משלה . בשירת האהבה חלוקה נוספת לחמישה נופים, שהחי והצומח בהם משקפים שלבים מובחנים בנראטיב הרומנטי : הפריחה הנדירה ( המסמלת את ההתאהבות ומימוש התשוקה בגניבה ) ; נוף היסמין ( ההמתנה הסבלנית או הפירוד הנסבל ) ; נוף הנימפאה התכולה ( הפירוד הממושך, הכאב הבלתי נסבל ) ; נוף המִדבר ( פרידה, נטישה ; או בריחה של זוג האוהבים ממשפחותיהם ) ונוף הדֶלתא ( התקררות האהבה, בגידה ובדידות מחודשת ) . כמו קול הציקדה בשירת ההייקו היפנית, די ברמז לנוף מן הנופים האלה כדי למקם את הקוראים באחד משלבי סיפור האהבה ולהחדירם לעולם רגשי עגול ומורכב . ואולם, כפי שאין כמעט מי שלא חווה מקרוב את אותו נראטיב עתיק, גם לא במערב המודרני המתירני, אין צורך בהיכרות מלומדת עם דקדוק האהבה הטמילי כדי להבין, להזדהות ולחוש ברטט הלב לנוכח שירה...
אל הספר