149 מְעַט / הַשֶּׁמֶשׁ / יֵהָפֵךְ / לְחֹשֶׁךְ / וְהַיָּרֵחַ / לְדָם / יְכַסֶּה / אֶרֶץ / וַעֲרָפֶל / יִבְלַע / אָדָם" . לאור מרשה לעצמו להיות רגשן, ומרגש, וכותב : "הָיִיתִי יֶלֶד, אִמִּי אָהֲבָה / אוֹתִי, אֲנִי צָמֵא לְאַהֲבָה, אֲנִי מְוַתֵּר, מוּכָן / לָלֶכֶת, רַק עוֹד רֶגַע" . הוא מרבה להביט לאחור, בנעוריו, בחבריו החולים, המתים . חזקים מאוד שיריו אלה, שבחלקם נכתבו לזכר חללי מלחמה . הזעם הפוליטי מתמזג בהם באבל ובאובדן ובאהבת אדם ובחרדה לבן המתקרב לגיל הגיוס . כאן נוכחות מלוא התנופה של לאור, ראייתו ההיסטורית הרחבה והאירוניה המרירה שלו לנוכח עקרוּת המחאה מול הכוח . אלבר קאמי כתב פעם, "העוני מנע ממני לחשוב שהכול כשורה תחת השמש ובהיסטוריה . השמש לימדה אותי שההיסטוריה איננה הכול" . אין חריפים ופוקחי עיניים משירי המחאה של לאור, שאינם רק זועקים מרה, אלא גם יודעים להפנות אצבע מאשימה כלפי האחראים, האדישים, שיכורי הכוח . ואולם גם מבעדם, גם מבעד למסך ההיסטוריה, מבצבצת השמש, ולאור מפליא לתאר גם אותה . "זְכֹר / אֵיךְבַּלֵּילוֹת / הַבְּהִירִים נִפְתְּחָה לְךָפָּרֹכֶת / הַשָּׁמַיִם, זָהָב קָדוֹשׁ שׁ...
אל הספר