115 והתודעה . חרף עמדה זו, ואולי בזכותה, היא מצליחה להאיר, במבט מפוכח וחומל, בלשון מדודה וצנועה, פינות החומקות לעתים מן המבט, כמו אותה התרחשות דקה ומופלאה שהיא לוכדת ב"גינת בית המרפא" : "אֲנִי / צָדָה / בִּשְׁקִיקָה / מַשָּׁב רוּחַ / קַלִּיל / אַחֲרוֹן / שֶׁל בֹּקֶר / וְנִדְחֶקֶת / לַפִּנָּה / עַל יָדִי / חוֹלִים / נוּגִים / הַיּוֹשְׁבִים / בַּצְּלָלִים . / אַנְקוֹרִים / סִיְּמוּ / אֶת אֲרוּחָתָם / וּבָרְחוּ / לַצֵּל / שֶׁבַּקֵּן . / פְּרִיחָה / צְהֻבָּה / בּוֹעֶרֶת / עַל צַמְּרוֹת / הָעֵצִים . / מֵעֵבֶר / לַכְּבִישׁ / אִישׁ / בְּגִיל / עֲמִידָה / בְּחֻלְצָה / אֲדֻמָּה / צוֹעֵד / בְּבִטְחָה . / קְשִׁישָׁה / עֲצוּבָה / שֶׁדִּבְּרָה / אֶל עַצְמָהּ / קָמָה / מִמְּקוֹמָהּ / וְהוֹלֶכֶת / לְבֵיתָהּ" . פשטוּת וישירוּת מבע מאפיינים לרוב גם את 'לימים הנוראים ריח של גואיבות', ספרה השלישי של דליה קווה . אלא שכאן האיפוק מחניק זעקת כאב : "אִמָּא שֶׁלִּי בַּבֹּקֶר . / בְּעֶשְׂרִים בְּאַפְּרִיל בַּבֹּקֶר . / אֲחֻזַּת שֵׁנָה . קָרְאָה עִתּוֹנִים / שֶׁאַבָּא שֶׁלִּי בַּבֹּקֶר / הִגִּישׁלָהּעִם כּוֹס ...
אל הספר