27 הוא איזה כזב פנימי, תודעתי . קנרית המכרה מבשרת כי "רַק הַמָּוֶת דּוֹבֵר / תָּמִיד אֱמֶת" . במנוסת הנביא שלו, אליהו "סוֹחֵט אֶת הַדַּוְשָׁה לְהִתְרַחֵק מִבְּשׂוֹרוֹת / הַבָּשָׂר, מִנְּבוּאוֹת הַתּוֹרָשָׁה" . השומר, שהופקד לבדו על הבניין, שואל : "וּמָה אֲדַוֵּחַ . הַחוֹלֵף / עַל פָּנַי, וַדַּאי / לֹא יַחֲזֹר" . עיר ובהלות, אפוא : העיר, תל אביב, צוחקת "כְּיֶלֶד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַשֶׁהוּא בֶּן תְּמוּתָה", אבל אליהו יודע גם יודע . נדמה כי מבין שלל הבהלות התוקפות אותו — הבדידות, הריק שבשמים, מצוקת הקיום הפיסי, הפוליטי, המוסרי — תודעת הסופיוּת היא המעוררת בו את חוסר השקט הגדול, את הדחף לכתוב : "וַאֲנִי יוֹדֵעַכִּי בִּדְמָמָה אֲנִי כּוֹתֵב / וּבִדְמָמָה נִמְחָק . אֲבָל מֻכְרָח אָדָם / לְהַשְׁאִיר אַחֲרָיו סִימָנֵי מַאֲבָק" . אם מבקש אדם לחלץ איזו משמעות מגורלו, מכליונו, אין הוא נתקל אלא בדממה . השמים ריקים . "דָּרוּשׁכֹּל יָכוֹל", כותב אליהו באירוניה דקה, "מִישֶׁהוּשֶׁאֵינוֹבָּשָׂר / וְאֵינוֹעָפָר . מִישֶׁהוּ / שֶׁזְּרוֹעוֹ נְטוּיָה / מֵעַל אַדְמַת הַזְּמַן" . ובכל זאת, בהערה נפלאה מספֵּר אלי...
אל הספר