לאה גולדברג כמתרגמת שירה | 133 | סגנון, אלא משום שסגנונה חמקני משלהם ונטול גושפנקה מוגדרת . כשתרמנס ב"פדרה" של רסין אומר : השׂר, אתה אוהב, השׂר, לבך כלֶה . אם גם תסתיר האש, באש אתה עולֶה 2 החזרות והפיגורות התחביריות הסימטריות אינן מותירות בלב הקורא ספק שבעל "שמחת עניים" הוא מתרגמן של השורות האלה . לא כן תרגומיה של ל"ג : הגושפנקה האחת הניכרת בהם אפשר לתארה על דרך השלילה : לא תחביר מובהק, לא אוצר מילים מובהק, לא מניירות של סגנון מובהק . ועל דרך החיוב : ישירוּת, צלילות, שטף, ובזכות היעדר כבלי סגנון מובהק — היכולת להתמסר לסגנון היצירה המתורגמת . כלומר ל"ג אינה מטילה על תרגומיה סגנון דומיננטי גם מפני שהיא פתוחה יותר לסגנונם של המתורגמים וממילא גם מושפעת מהם יותר . תולדות תרגומיה כמו נלווֹת לתולדות שיריה . חליפות הטעם המתגלות בבחירת השירים לתרגום כמו משקפות — ואולי גם קובעות — את חליפות סגנונה שלה . ומבחינה זו, הקשר בין מקור לתרגום אמיץ אצלה יותר משהוא אצל שלונסקי או אלתרמן . אבל הוא אמיץ יותר לא כאינדיקטור של סגנון בכלל , אלא של חליפות סגנון . כיוון שכך, חבל שלא צוין בספר מקום הופעתו הראשון...
אל הספר