לעשות שיר משיר | 86 | השמונה - עשרה, בדחייה שפאוסט דוחה כבר בנקודת הפתיחה של המחזה את האינטלקט ונוהה אל המופלא, אל אימא - טבע, אל רוח האדמה, אל החוויה האותנטית — משתוקק אל ההשתוקקות עצמה ואל הרגע האינטנסיבי מכול, הבלתי - מושג . כאן יש דווקא הרבה מן הרומנטי, אולי אפילו אבטיפוס רומנטי, המשליך עצמו, בחריגה המתמדת מכבלי הקוהרנטיות, גם על מבנה המחזה כולו . מבנה זה ידוע לשמצה באי - מוגדרותו, במה שנראה כאמורפיות גמורה — תכונה שמגיעה לשיאה בחלקו השני של המחזה, בשני השלישים האחרונים שלו, שהעלאתם על הבימה בלתי אפשרית כמעט, וגם קריאתם, אם להודות על האמת, דורשת אורך רוח לא מועט . קלסיציזם ? שקיפות ? פורמליות ? לא מניה ולא מקצתיה . יתר על כן, אפילו מה שאמרתי זה עתה על דחיית האינטלקט והנהייה אחר המופלא הוא פסקני מדי . כי כל מי שינסה להבין את "הבשורה הרעיונית" של "פאוסט" ולהעמיד אותה על איזו אמת פילוסופית אחידה ימצא את עצמו בסבך של סתירות . שהרי אם מצד אחד פאוסט אכן דוחה את האינטלקט, בהיותו פניית עורף למלאות החיים היצרית, הרי מצד שני הוא גם שרוי בחיפוש מתמיד ונואש אחר ידע ומצד שלישי הוא מוכן למצוא את...
אל הספר