228 | לשון האש : עדות פואטית על הטראומה של השואה | רינה דודאי השפה הפואטית נתפסת כפורצת מסגרות לשוניות, שוברת תבניות מציאות קונבנציונליות וחודרת למחוזות עלומים שהיוצרים מבקשים לחשוף . אלא שבמפגש של היצירה עם תופעה כמו השואה החוויה היא קיצונית ומשברית ממילא . לכן, ביקשתי לבחון את השפה הפואטית מצידה ההפוך, לא זה המאפשר את השבירה – שהרי זו קיימת מלכתחילה – אלא מהצד שמאפשר את ההשתמרות של החוויה האסונית בטקסט על אף חציית הגבולות אל מחוזות הרפאים של חוויית הטראומה . בחנתי את הכוח המרסן את הטקסט, זה שבלעדיו כוחות ההרס של הטראומה היו מכלים אותו . זה היה השלב שבו ניסיתי להבין את פשר המופע הסגנוני של יצירתו של אפלפלד : האיפוק . חיפשתי את המנגנון האחראי לסגנון זה . התייחסתי לארבעה סוגים של תופעות טקסטואליות : צמצום ; אי - מובחנות / טשטוש תחומים ; אי - התקשרות / פיצול ושוויון ערך . הנחתי כי כל התופעות הללו בהצטרפותן השתתפו בבניית רושם של עמעום, שאִפשר להבליע את הנורא מכול על ידי הסירוב להמשיגו . כך נותרתי כקוראת עם אותה תחושה מנחה של מועקה כבדה . המשך החקירה הוביל אותי להרחבה של נושא האיפוק ולפיתו...
אל הספר