פרולוג ורקע

8 שמעון לוי מרה שהעלו נביאי התנ"ך כלפי העם הזונֶה אחר אלים וישויות – על נכריות . הדיבר השני, "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", נועד לשמור על ייחודו המטפיזי של האל האחד, אבל, ולו לפי החרון שניתך על אלילים אחרים, יהוה לא באמת נחשב אל יחיד, אלא ישות מועדפת . לקטר בבמות היה אפוא תחביב אהוד, אם מבחינת המשמעות הדתית המקורית ואם במובן האמנותי בן – זמננו . עמים אוהדי תאטרון כמו ההלנים והרומאים בתקופת בית שני ואחריה ייצגו תרבויות עוינות וכובשות . כאשר היוונים והרומאים העלו הצגות בארץ ישראל, על פי עדויות מהמקורות, הלך הנוער העברי והתגנב פנימה על אף מחאותיהם החינוכיות של רבנים ומנהיגי ציבור זועמים אחרים . בתלמוד נאמר ש"הולכי לקרקסאות" - תאטרון כלול בסוג בידור זה - פסולים אפילו לעדות בבית משפט . מאוחר יותר, מהמאה ה – ,13 כשהכנסייה הנוצרית התירה ואף סייעה להציג את מחזות המסתורין, הנסים והמוסר לצרכיה התאולוגיים, הפוליטיים והחינוכיים, קרה שלאחר ההצגות בפסחא, חג התחיותו של ישוע, למשל, הסתער הקהל הנוצרי על יהודי הגטו בעיר הימי – ביניימית ופרע בהם פרעות : עוד סיבה יהודית טובה לא לאהוב תאטרון, שממילא נתפס כנוצ...  אל הספר