המלכוד של מודל התקצוב הממשלתי

פרט לשמרנות של הממסד האקדמי ולנטייה של התקשורת הפופולרית לספק נתונים ללא בדיקה מעמיקה מה עומד מאחוריהם, היתה עוד סיבה משמעותית להתמכרות לדירוגים : הקשר הגורדי בינם לבין מימון המוסדות . רוב הממשלות בעולם מממנות את המוסדות להשכלה גבוהה בשלושה ערוצים ‑ הראשון, קרנות מחקר לאומיות, שמחלקות תקציבים למחקרים ספציפיים . השני, תקציב שנתי לכל מוסד, על פי מספר הסטודנטים, מספר חברי הסגל, תחומי ההתמחות, המיקום וכו' ; והשלישי, תקצוב על בסיס ביצועים, כלומר "תפוקות" מדידות בלבד . מימון על סמך תפוקות, שנעשה שכיח יותר במדינות העולם, נועד להשיג מספר יעדים : א . לחזק את הפיקוח ולכן גם את ההשפעה של הממשלה על המוסדות האקדמיים . ב . לעודד התייעלות כלכלית ואחריותיות ארגונית . ג . לתמרץ תחרות בין המוסדות, במטרה לשפר את ההישגים המדעיים ( זו הסיבה שהבנק העולמי וגופים בינלאומיים כלכליים נוספים ממליצים לממשלות להתנות תקציבים להשכלה הגבוהה בתפוקות ) . קביעת מדדי התפוקות וההחלטה לגבי ההקצאה הדיפרנציאלית של התקציבים מופקדות לרוב בידי המועצות המדעיות הלאומיות [ REF בבריטניה, AERE בצרפת, HQAA ביוון, ERA באוסטרליה, ANVUR...  אל הספר