בסעיף הקודם תוארו התנאים הכלליים להתפתחות דפוסי חשיבה של אדם השואף " להגשים את עצמו " בעידן הפוסט - אידאולוגי . למעשה , זהו גלגול רעיוני חדש של המושג " מימוש עצמי " , שיסודו ביוון העתיקה . בתורתו הפילוסופית של אריסטו המושג " מימוש " הגדיר את טבעו של העצם : חלק מהעצמים מצויים במצב של " יש בפוטנציה " , כיוון שטרם הגיעו אל התכלית השלמה ( telos ) אשר ייעד להם טבעם – נבט בנביטתו , כלי בעת תהליך הכנתו , ילד בשלבי גדילתו וחינוכו וכן הלאה . פרמנידס , פילוסוף שקדם לסוקרטס , לאפלטון ולאריסטו , גרס כי בהוויה האמיתית קיימים רק שני מצבים אפשריים : " היש ישנו והאין איננו " . אריסטו טען כי בין שני מצבי היסוד הללו ישנה דרגת ישות שלישית – מצב ה " העדר " ( . ( steresis במצב זה התכלית השלמה של " העצם " היא בבחינת " יש בכוח " ( ולא בפועל ) , כלומר זהו מצב של טרום - התגשמות . חוסר הצורה השלמה של העצם גורם לתנועה עצמית שלו , המקרבת את התממשות תכליתו ( . ( energeia ילד הוא אדם בפוטנציה , אדם בלתי - ממומש ; לכשיתבגר , יוכל להיות – אם חונך כיאות ומידותיו תקינות – אדם שלם . בילד , כמו בעץ , טבועה השאיפה הפנימית...
אל הספר