כשנבחרתי להיות ראשת יחידת המחקר וההערכה במכללה , גיליתי עד כמה תהומי הפער ועד כמה גדול המתח בין המצוי לרצוי מבחינת המחקר , אם ברמת פרדיגמה ותרבות , הוויה , שפה ותפיסת עולם , ואם ברמת תשתיות ותנאי תעסוקה . כל זאת למרות המציאות המכללתית שאופיינה בחדוות יצירה חינוכית - ערכית נפלאה כשלעצמה . האתגר היה אדיר , מרגש ומלהיב גם יחד , ודמיינתי אותו כ " הילה" שעוטפת סימני שאלה אחדים : כיצד אניע את גלגלי המהלך המכללתי עד לכדי הטמעת תרבות של מחקר והערכה בהוויית המכללה ? כיצד ארתום את המרצים שלנו , שעושים מלאכתם נאמנה , שמלאכת ההכשרה והחינוך היא אומנותם , שרוח החינוך מרחפת ומאפיינת את העשייה היום - יומית שלהם , שפועלים עם נשמה גדולה ואמונה בערך החינוך ובגישה ההומניסטית , עם מיטב היצירתיות ביוזמות חינוכיות מעניינות ? לאיזה שביל זהב אנתב אותם , כך שיוביל גם לכיוון מחקר , כתיבה ופרסום על תחומי מומחיותם ו / או על המעשה החינוכי הייחודי שלהם ? כיצד מגשרים על הפער בין העיסוק בחינוך לעיסוק במחקר ? הילכו שניהם יחדיו ? איך אתמודד עם תחושות הניכור , הזרות , האנטגוניזם ואף הנבגדות שמרצים החלו לחוש כלפי הרוח החד...
אל הספר