כשיצאתי לדרך בעקבות חמש המילים " את - עוד - תתחרטי - על - זה " , לא שיערתי בנפשי לאילו מחוזות אגיע . הנחתי שדבריהן של נשים שישתתפו במחקר יובילו להעמקת הידע על ילודה ועל אימה וּ ת , ובזכותם מצאתי את עצמי ניצבת לפתע במרכזם של שדות נוספים שמקיפים אותן . את כולנו . מצאתי את עצמי רואה נכוחה כיצד אנחנו מתייחסים לרגשות כמחויבים להתפתח ולהתקדם על ציר הזמן וכיצד אנחנו מתייחסים לזמן כבלתי - נגיש למשאלה לבטל את מה שנעשה בזמן שמפצירים בנו לשכוח את כל מה שלחברה לא נוח להתמודד עמו . החשיבות של בעל וּ ת על זמן והאופנים שבהם חברה מונעת אותה מחלקנו היו גם הם מחוזות שלא שיערתי שאגיע אליהם . בעודי עומדת במרכזן של זירות אלה , הבנתי בבהירות גדולה מבעבר כיצד תפישות חברתיות של זמן ושל רגשות נקשרות יחדיו ומובילות לא רק לעבר אימה וּ ת , אלא גם לעבר הרגשות ה " נכונים " כלפיה , ומבטיחות לנשים שלעולם לא תסתכלנה לאחור בזעם . שלעולם לא תהיה להן אפשרות להתחרט . הבנתי איך למרות ובגלל העובדה שייתכן שחרטה תתלווה לכל מערכות היחסים האנושיות ולכל תהליכי קבלת החלטות , כשאנחנו מתייחסים לאימה וּ ת כאל דבר שאי - אפשר לחוש חרט...
אל הספר