עם כל קובץ חדש של יהודה עמיחי הולכת ומחריפה השאלה : איך ליישב בין קסמו הגדול של סגנונו ובין האוניפורמיות שלו . וב " סגנונו " כוונתי לאו דווקא למילים המשמשות אותו , אלא לאותו מכלול מובהק כל כך של טון , תמטיקה , תמונת עולם , אוצר מילים , המרכיב את המודוס העמיחאי . על סגולותיו של המודוס הזה כבר דובר רבות , ובזכותן התקבלה בשעתה השירה הזאת בחום ובאהבה , ועדיין היא מתקבלת - גם אצלנו וגם בתרגומיה הרבים - יותר מכל גוף שירה עברי אחר . אבל זה שנים רבות מתלווה לקסם ולכוח המשיכה שלה איזו אי ‑ נחת , שאי ‑ אפשר לפטור אותה כתגובה דיאלקטית סתם , בחינת רתיעה טבעית ממשהו שימים רבים מדי שימש לך אורים ותומים . אלא יש באי ‑ נחת זו משום תמיהה על מעגל החזרה העקשני שכמו נקלעה לתוכו השירה הזאת . דווקא שיעור הקומה שלה מחייב , אתה מרגיש , הבקעות חדשות , אולי שתיקות שסופן פריצה אל משהו אחר . ואתה חושב על הדוגמאות הגדולות : למשל רילקה , שאחרי שירת נעורים ניאו ‑ רומנטית וגדושה עלמות חיוורות פנה בזווית חדה לשירת " גברים " אובייקטיבית ואימפרסונלית , ואחר כך שתק ימים רבים , ואחר כך פרצו הסונטות והאלגיות הפילוסופיות ‑ ...
אל הספר