הרמב " ן מבין , כי לדעת הרמב " ם , הלאו " לא תסור " מתייחס באופן ספציפי לכל פרט מדברי חכמים , וכל דבר מדבריהם נעשה מצווה מן התורה . מכאן נבעו קושיותיו , שכן לדעתו זו של הרמב " ם , לא מובנת קולתם של דברי סופרים יותר מדברי תורה . על כן הוכרח הרמב " ן לפרש שאין תוקפן של מצוות וגזירות חכמים נובע מ " לא תסור " . 258 אולם , דעתו של הרמב " ם עצמו איננה כן . הרמב " ם רואה את התורה כמערכת משפטית הבנויה משני רבדים , שביניהם קיימת הפרדה מוחלטת מבחינת מקור התוכן , אולם קשר הדוק מבחינת מקור הסמכות : התורה היא החקיקה הראשית , המייפה את כוחם של חכמים , שמצוותיהם הן החקיקה המשנית . מצוות התורה היא דבר ה ' בפירוש , מצוות חכמים נובעת משיקול הדעת האנושי , הראשונה מחייבת מפני שהיא דבר ה ' , השנייה מחייבת מפאת סמכותם של חכמים וחובת המשמעת כלפיהם . גם הציות לסמכות זו הוא מצוות ה ' , אך זו חובה כללית ולא ציווי קונקרטי על כל פרט ופרט . בכל מצווה או איסור מדרבנן יש להבחין בשני שלבים : הראשון - מצוות חכמים , השני - מצוות התורה לשמוע לדבריהם . האופי המתווך של דברי סופרים ניכר בדוגמאות שהובאו לעיל , ובא לידי ביטו...
אל הספר