אחר שעמדנו על המחלוקת הבסיסית של הרמב " ם והרמב " ן בדבר היקפה של מצוות " לא תסור " , והשלכותיה על ההלכה של זקן ממרא , נפנה עתה לבחינת תפיסת הסמכות העולה מתוך מחלוקתם . בדברים הבאים נבקש להראות כי מצוות " לא תסור " לדעת הרמב " ם , מכוננת מיסודה את סמכותו של בית הדין כמוסד משפטי עצמאי , אך היא איננה מתייחסת לתוכן של דברי חכמים . ממילא אין דבריהם נעשים מצווה של תורה , ואף אין ערובה לכך שדבריהם הם ביטוי לרצון ה ' . קיים חייץ בין צו ה ' לבין ג . אם נשתמש בסברת רבי חיים הלוי , הרי יש להפכה , ומה שאמר בדעת הרמב "ן מתאים דווקא לרמב " ם . שאין באיסור דרבנן מהות עצמאית אלא רק חובת ציות כללית וכפי שביארנו . וכעין שכתבו האחרונים ביחס לדברי הרמב " ם בהלכות מכירה ( טז יד ) : " אבל המוכר דבר לחבירו שאיסור אכילתו מדברי סופרים , אם היו הפירות קיימין מחזיר את הפירות ונוטל את דמיו , ואם אכלן אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום " ( עיי " ש ) . על כך ראה : נתיבות המשפט , חושן משפט , סימן רלד , סעיף קטן ג ; רבי שמעון שקאפ , שערי ישר כרך א , עמ ' יט ; ר ' מנחם מנדל כשר , מפענח צפונות , ניו יורק תש " כ , עמ ' רמג א...
אל הספר