הביטוי " לקפוץ למים " או " לזרוק מישהו למים " כדי להיעשות עצמאי שגור ושכיח מאוד בהקשרים של חניכה והתלמדות . אלא שהצירוף שיוצרת טובה בין שחייה לבית , מושגים הנדמים לכאורה כניגודים גמורים , הוא שמרענן כל - כך . מים עמוקים נתפסים כסביבה עוינת לאדם , שנדרשים אומץ , כוח , התמודדות וסיבולת על - מנת לשרוד בתוכם , ומנגד , בית הוא חוף המבטחים . מקום המנוחה והנחלה , מקום העגינה והיציבות . כיצד , אם - כך , מתחבר הבית הבטוח עם המים המסוכנים ? עבור טובה , כך נראה , החיבור עצמו הוא לב העניין : קושי , כורח ואתגר - בצד מקום והזדמנות להתמודד . " הסטודיו הזה " , היא אומרת , " זה בית לכל אחד . מי שבא מתחיל לשחות בפנים " . כאשה נמרצת מאוד וחזקה גם הבית שהיא מציעה לתלמידותיה הוא כזה : אין זה בית למנוחה , לצניחה מעולפת בכורסה הרכה . בבית הזה שוחים , מתמודדים , חותרים , נעים . גם אם קר ובולעים קצת מים , גם אם כואב או מאכזב . סטודיו לריקוד הוא בית בכך שהוא מציע עשייה ואקטיביות , ולא בכך שהוא מספק מפלט מהן . הוא אכן טריטוריה מופרדת , מעין לגונה מוגנת מן הים הפתוח הסוער , אך המים בו עמוקים , וצריך לשחות כדי להי...
אל הספר