בקינה הרביעית חולק המקונן עם קוראיו את כאבו המר נוכח תוצאות המצור סביבות ירושלים וכיבושה של העיר , אשר רישומם עודנו טרי בתודעתו : רעב הגורר את הנורא מכול - בישול ילדים ביד אימותם , גוויות המתים בחרב וברעב הממלאות את רחובות ירושלים באין קובר , והעיר החרבה והשרופה באש חמתו של האלוהים . ועוד מספרת הקינה על האנשים שנסו מן העיר ואשר גורלם לא שפר עליהם , ועל המלך הנמלט שנלכד בידי האויב . אנרכיה שוררת בכול , וכהני ירושלים ונביאיה מושפלים , משלמים על חטאיהם . רושם האסון ניכר כפליים עקב ההשוואה החוזרת ונשנית בין תפארת העבר הקרוב , שהיתה מלווה בביטחון כי אין אויב שיוכל לכבוש ולהרוס את ירושלים , לבין עליבותו המזעזעת של ההווה . הציפייה לעזרת זרים - ככל הנראה המצרים ( שגם הם , ככובשים הבבלים , אינם מזוהים בשמם ) - הניבה אכזבה מרה , ואף על פי כן בסיומה של הקינה מפעמת תקוה : עונשה של ירושלים בא אל קיצו ואילו האדומים , שהיו שותפים לבבלים בזריעת ההרג והחורבן , יבואו על עונשם . הקינה אינה פונה כלל אל האלוהים , וזאת בניגוד לכל שאר הקינות במגילה שבכולן יש יסוד של תפילה . עם זאת , ה ' נזכר בה כמי שבכעסו הב...
אל הספר