קינות המגילה מגיעות אלינו מלב המאפליה , מתהומות הייאוש , ואף על פי כן ניתן לשמוע בהן גם צליל - ולו עמום וקלוש - של תקוה . בכל הקינות באה לביטוי ההכרה כי ה ' הוא שגרם לאסון . בקינה הראשונה אומר זאת המקונן : " כי ה ' הוגה ( = ציער ) " ( פסוק ה ) , וירושלים חוזרת אחריו : " אשר הוגה ה ' ביום חרון אפו " ( פסוק יב ) . בחלקה הראשון של הקינה השנייה ( פסוקים א - ח ) משמיע המקונן דברים קשים על מעשי ה ' , כגון : " בילע אדוני ולא חמל " ( פסוק ב ) , או " היה אדוני כאויב בילע ישראל " ( פסוק ה ) . בקינת היחיד ( פרק ג ) הוא משמיע דברים חמורים כלפי ה ' בחלק הפותח את הקינה ( פסוקים א - יח ) , כגון : " דב אורב הוא לי ארי במסתרים ... דרך קשתו ויציבני כמטרא לחץ " ( פסוקים י - יב ) . גם לתחינתו של המקונן המבקש רחמים אין ה ' נכון להקשיב : " גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי " ( פסוק ח ) . גם הקינה הרביעית אינה נרתעת מלתלות בה ' את הרעה : " כילה ה ' את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה " ( פסוק יא ) , ובפסוק הנועל את הקינה החמישית ואת הספר כולו אומר המקונן לאלוהים : " כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מ...
אל הספר