ויגמן הבינה שתהליך היצירה שלה מחייב אותה למצק את געש החיות הדיוניסית לכדי צורה באמצעות גיבוש אפולוני מודע . תהליך זה חב חוב לאקספרסיוניסטים , ולמעשה לכל אותם אמנים מודרניים שהתמסרו לעבודתם בלהט של קנאים אתאיסטים . שיטתה האישית של ויגמן לחיבור המחול מאמצת מעין דיאלקטיקה : התוכן הרגשי הראשוני משמש בה תיזה , עיצוב הצורה באמצעות גיבושה המודע משמש בה אנטיתיזה , והסינתיזה נצרפת בהופעה , אז מתאחדים מחדש הרגש והצורה זה עם זה – עוברים טרנספורמציה ובמקביל גם מחוללים אותה . כשהתחילה יצירה חדשה , חשפה ויגמן חוויה סובייקטיבית והתמסרה לייצוג קינטי של רגש . אז היא העניקה לחומרים החדשים צורה באמצעות גיבוש אובייקטיבי ופורמלי . הצעד האחרון היה הברק הביצועי . באיכות זו נבדלת למעשה ויגמן משאר אמני המחול הגדולים , והיא אחת הסיבות החשובות לעיון שלי כאן בפילוסופיה הביצועית שלה . לאחר שהעניקה לריקוד צורה מוגדרת , ניסתה ויגמן למזג בין שני ההיבטים של תהליך היצירה באמצעות חזרה בזמן הביצוע למצב הרגשי הסובייקטיבי המקורי . בצורה זו , היא ביקשה לחולל מפגש טרנספורמטיבי למען הרקדן והקהל כאחד . זוהי דרך תובענית למדי לה...
אל הספר