לצד ההנכחה המימטית פיזית או המנטלית , בעל תיקוני הזוהר מציע אסטרטגיה נוספת העוסקת בתיקון פעיל . כאן המקובל אינו שותף לחולשתה וחיגרותה של השכינה , לא בחיקוי סימבולי ואף לא בהזדהות אמפתית , אלא מתבקש לתקן מצב פגום זה ולהעניק לה תמיכה ויציבות . בדגם זה המקובל אינו חיגר אלא דווקא בעל רגליים , כפי שראינו לעיל בדרשות מתיקון י״ח . הוא נושא את השכינה , מרים ומעמיד אותה ואף מספק לה רגליים במקום הרגליים החסרות לה . 9 זהו תפקיד ברור של מתקן , היינו של מציע ׳פתרון׳ למצב פגום . תפיסה זו מעצימה את המקובל בהיותו סמך לאלוהות כאן עלי אדמות . במיתוס השכינה הגולה עם ישראל ראינו כיצד תיאור מסירותה של השכינה כאם המלווה את צאצאיה בסבלותם מתהפך אצל בעל תיקוני הזוהר וישראל הם הגולים עמה ומלווים אותה . כך גם כאן מתהפכת תמונת היחסים וישראל הם אלה אשר תומכים בשכינה ומקימים אותה , כגבר המרים עלמה או כבנים הנושאים את אמם . תיאור ישראל כרגלי השכינה מדגיש לא רק את היותם מושיטי סיוע לה . הטענה המרתקת כי הם מהווים רגליים תחת רגליה החסרות או הפגומות מייצרת תפיסה הרואה את המקובל כאקסטנציה לגוף השכינה , והוא נדרש להשלים ...
אל הספר