תמונת הבעירה – השכינה הרושפת

על פי הזוהר לפרשת אחרי מות , עיקר הדרמה של הגאולה מתרחש ברגעים שבין ישיבת תמר ב " פתח עינים " ובין בואו של יהודה וזיווגם . דרמה זו מתרחשת במקביל בשמים ובארץ , ומתוך המסתורין האנושי שבו מתמקד בשלב זה הסיפור המקראי – לאור העובדה שיהודה בה על כלתו מבלי שהוא יודע את זהותה – מתפתח סוד האמונה האלוהי . בפתיחת המעשה בבראשית לח מתוארת תמר כדמות פסיבית , הנלקחת ומועברת מיד גבר אחד למשנהו : תחילה מיהודה לער ולאונן , ואחר כך אל בית אביה במצב של " אלמנות חיות " , שבו נמנע ממנה הזיווג המובטח לשלה . בעקבות ישיבתה על דרך תמנתה היא זוכה באמצעות תחבולה ופיתוי בזרעו של יהודה , אלא שגם בשלב זה חייה מצויים בסכנה בשל השמועה כי " הרתה לזנונים " . המקרא מדגיש אמנם את מאבקה של תמר ואת הצלתה הנסית , אך אינו מתעכב על תחושותיה במהלך בסיפור . הזוהר , לעומת זאת , מתמקד בחוויה הנשית ומבקש להדגיש את רגע כיסוי הפנים דרך נקודת מבטה של תמר – היא השכינה . באמצעות הקפאת תמונת הבעירה והעצמתה על ידי תמונות מקבילות העוסקות בגיבורות נשיות במצב דומה , הזוהר יוצר הזדהות עם קולה הייחודי של תמר והבנה של החוויה המסוכנת שהיא מצויה ...  אל הספר