ואיך הוא יכול היה לדעת את כל זה , לא רק בפרטיו , אלא גם במהותו , אם לא הייתה משתפת ? לאט לאט היא מאפשרת לו דריסת רגל בעולמה ובעולמם של מבוגרים אחרים . היא מביאה לידיעתו לא רק את מה שהיא מולו , אלא גם את נקודת מבטה כבוגרת . אם נאחר לאירוע , הדודה תחשוב שאני מזלזלת בה . זו אינה בהכרח קריאה לעזרה ( "נו כבר תמהר ! " ) – זה שיתוף . והרצון לעזור כבר טמון בילד . לפני זה , הייתה זו רק אמא שמלחיצה ללא סיבה , עכשיו הוא נעשה שותף , חבר . " למה היא תחשוב שאת מזלזלת ? " הוא מתעניין . היא מסבירה שזה כך בעולמם של מבוגרים . " אם תאחרי למסיבה שלי , " הוא אומר , " אני לא אחשוב שאת מזלזלת . " אמנות ה " לא " אמנם חשובה , אבל המנהיגות , מצד המהות שלה , קשורה בעיקר ל " כן " . לא הכוח לעצור את הילד , אלא דווקא הכוח להזרים , לשתף , לנתב ולהפוך ליצירה . ואם הקדמתי את ה " לא " ל " כן " , זה רק מכיוון שההורה שאינו יודע לומר " לא " , גם אינו יודע לומר " כן " . מה שנראה כ " כן " הוא בעצם " לא " בתחפושת – הימנעות , פחד , כניעה לכורח , שאיפה לשקט והיעלמות . זה נשמע כמו " כן " , אבל זה אינו " כן " במלוא עוצמתו המברכת...
אל הספר