הפרק עוסק בסמכותו של משה כמתווך . היות שבני ישראל שמעו באוזניהם את עשרת הדיברות , בוודאי לא היה ספק בלבם באשר למקורם האלוהי . לעומת זה , היה צורך להטעים שאותם חוקים אשר לא שמעום מפי ה ' עצמו – החוקים שהם עומדים לקבל עתה במואב , כעבור ארבעים שנה – שייכים אף הם לברית וגם הם יצאו מפי ה ' . משה מספר לעם איך נמסרו לו החוקים ולשם מה ניתנו לו . ה ' החל לתת להם חוקים ארבעים שנה קודם לכן , בהר חורב . שמיעת עשרת הדיברות במעמד הר סיני הבהילה את בני ישראל במידה כזאת שהם ביקשו ממשה לקבל בשמם את שאר החוקים , והבטיחו שימלאו אחרי כל מה שיביא לפניהם . החוקים שמשה עומד למסור להם עכשיו , כעבור ארבעים שנה , הם אלה שה ' נתן לו בחורב . אף שרק עתה נמסרו לעם , הם מהווים חלק בלתי נפרד של הברית שבכריתתה הוחל באותו מעמד שבו נמסרו להם עשרת הדיברות . מידע זה חיוני , שכן תוקפם של החוקים נשען על מוצאם האלוהי ועל מעמדו המוסמך של משה כמתווך ( בלשון חז "ל ' סרסור ' ) המביאם לפני העם . כל מסריו האחרים של ספר דברים מותנים בהסכמת העם לשתי הנחות יסוד אלו . האמונה שה ' הוא מחבר החוקים ייחודית למשפט הישראלי . בשאר תרבויות המ...
אל הספר