בשורת עידוד מפי מיכה לעמו (מיכה ז 8–10)

א . תולדות המחקר מאז כתב הרמן גונקל בשנת 1928 את מחקרו על קטע הסיום של ספר מיכה ( ז , ( 20 – 7 שבו קבע כי לפנינו ארבע יחידות בעלות סוג ספרותי שונה המסודרות בשני זוגות ( פסוקים 20 – 18 , 17 – 14 , 13 – 11 , 10 – 7 ) ומצטרפות ליחידה ליטורגית אחת , חוזרים רוב החוקרים והפרשנים ומקבלים את הנחתו בעיקרה . שנתיים לאחר הופעת מאמרו של גונקל קבע בורקיט ( בלי להתייחס אליו ) , כי פרקים ו – ז בספר מיכה מקורם בצפון ישראל , וממילא אינם שייכים לנביא מיכה . שלושים וארבע שנים לאחר מכן נתפרסם מאמרו של אייספלדט , ״מזמור מצפון ישראל״ , שבכותרתו ניתן ביטוי למיזוג שתי הדעות הללו . המונח ״מזמור״ תואם את תפיסתו של גונקל , ואילו הציון ״מצפון ישראל״ תואם את מסקנתו של בורקיט ( אם כי איננו מצוטט ) . ב 1974 חזר ויליס לקטע שירי זה וניסה לעקוב אחרי גלגולי זיקתו למציאות ההיסטורית המשתנה . אף על פי שוויליס מקבל את מסקנת גונקל לגבי המכלול , שהוא יחידה ספרותית אחת המורכבת מארבעה קטעים , הוא חולק עליו בדבר הסוג הספרותי של חלק מהקטעים . שלא כגונקל , הרואה בקטעים 10 – 7 ו 17 – 14 קינות , סובר ויליס שהם דברי תקווה נבואית . ...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן