כיצד ניתן ליישב את הסתירה הזאת שבין הרגשת החידוש המוחלט ובין הרגשת הרצף התרבותי ? על שאלה זו נשתברו כבר קולמוסים רבים , לא רק בקרב החוקרים , אלא גם בקרב האידאולוגים הציונים עצמם . בדרך כלל משמשת תאוריית החילון ( secularization ) מסגרת כללית להסבר , ולפיה מדובר בשימוש במוטיבים עתיקים אגב הוצאתם מהקשרם הדתי וריקונם מתוכנם הקודם לטובת הקשר חילוני חדש . אלא שתאוריה זו , שלא כאן המקום לדיון כללי במגבלותיה , יכולה אולי להסביר את השימוש במוטיבים דתיים במסגרת של דת אזרחית חילונית , אבל ודאי שאין היא יכולה להסביר את עצם השימוש במושג " מסורת " כמערך לגיטימציה מודרני , שהרי לכאורה , מנוגד מושג זה ניגוד גמור למודרניות ; שהרי הוא עצמו אותו הקשר דתי מקורי שממנו נעקרו המוטיבים הדתיים , המשמשים כאן , כביכול , חלק מאותו מערך לגיטימציה רציונלי מודרני שאינו כבול עוד למסורות . השימוש במערך לגיטימציה , שלכאורה איננו מודרני , בתוך הקשר מודרני מובהק , הוא שנראה מזויף ולא אותנטי בעיני חוקרים רבים . לכאורה , גלומה סתירה זו כבר במושג " מסורת מומצאת " עצמו ; שהרי המילה " מסורת " מציינת את הרגשת הרצף , ואילו המיל...
אל הספר