בפרק זה יידון האופן שבו נתפס הקרנבל כמסורת מומצאת ושיח המסורת בו , כלומר צורות הדיבור השונות על המסורת . פני הדברים כאן שונים מבנשפים , שכן תפקידו של הקרנבל כאתר הבניית זהות היה חשוף לכול ונשמר בזיכרון הקולקטיבי ; וכמוהו גם אופיו ה " דתי " כדת אזרחית ומנגנון גיוס אידאולוגי . בפרק השביעי נסקרה התפתחותו של הקרנבל בשלבים , שנה שנה , והאופן שבו נעשה בכל שנה מאמץ להוסיף ולקיימו – בין השאר בשל היותו " מסורת " . למעשה , הוצגה שם התפתחותו של הקרנבל באופן ליניארי אגב שימוש בשיח פרוגרסיבי של התקדמות ו " שיפור " מתמידים . להבדיל מן הנשפים , שהתפתחו במעין " עקומת פעמון " – כאן תואר סיפור של התפתחות הדרגתית וממושכת , במסגרת פרויקט המודרניות ותהליך התרבות . לפיכך יוצגו בפרק זה תפיסות זמן מגוונות פחות מבנשפים . המסורת המומצאת נתפסה כסוג של התקדמות ליניארית , שהתרחשה במקביל לתהליך העיור והתיעוש של היישוב העברי והמדינה שבדרך . בין שהביקורות על הקרנבל היו שליליות ובין שהיו חיוביות , הן נקבעו בדרך כלל מתוך השוואה לשנים הקודמות – וכמעט תמיד נאמר שהיה שיפור או שכלול והובעה תקווה שהללו יימשכו בשנים הבאות , ...
אל הספר